המאמר עוסק בסוגיה המאפיינת כל תחומי התעשייה במאה האחרונה והיא מרכוז לעומת ביזור. במערכת החינוך בעשורים האחרונים עסוקים בעניין , אולם דיאלקטיקה זו קיימת מזמן אך לאחרונה יש עלייה בקצה ובעוצמת המתח.
שלושת האלמנטים שנחשבים לנדבכים בסיסיים במערכת החינוך והם בתי ספר, רשויות מקומיות ומשרד החינוך, נאבקים כל אחד בדרכו לרכוש יותר כוח ,שליטה , סמכויות והשפעה ישירה על החינוך שמועבר לתלמידינו.
המאמר מיין את האלמנטים המופיעים לעיל לשני מחנים, הראשון : המחנה הצנטריפטלי בהנהגת משרד החינוך אשר קורא לשימור המרכוז שהולם את האינטרסים המדיניים והפוליטיים שלו ושומר על הכוח שבידו . לעומתם המחנה הצנטריפוגלי שקורא לביזור וחלוקת סמכויות ( בתי ספר ורשות מקומית)
מהקונפליקט הנוצר בין תומכי הביזור ותומכי המרכוז צף על פני השטח כל עניין השוויון במתן שירותי החינוך והעלאת הישגים, שני משתנים אלה צריכים לעמוד על הכוונת ולעצב את המחשבה שלנו לפני נקיטת עמדה התומכת בשיטה זו או אחרת.
אני כמורה שנמצאת במערכת החינוך כמה שנים רואה שלכל אחד מהקטבים יש את היתרונות והחסרונות, מחד גיסא, כשנוקטים בשיטת המרכזיות אנו מאצילים את הסמכות למשרד החינוך שנחשב לישות העל שדואגת ליישם ולאכוף את החוקים המגנים על כל התלמידים מכל האוכלוסיות והעדות והוא מבטיח את הזכות לחוק חינוך חובה, נותן תקציבים ומפתח מנגנון פיקוח הכפוף לו ולערכיו, לעומת זאת המרכזיות מחלישה את בתי הספר ומפתחת תלות במשרד אשר לעיתים תלות זו סוגרת אופקים וגורמת לרשות המקומית להתנער מהאחריות המקומית המוטלת עליה.
מאידך גיסא, הביזור הולם את ערכי הדמוקרטיה שדוגלת בהם החברה המודרנית, גורם לחלוקת כוח ואחריות, הסמכות מואצלת לרשויות ולבתי הספר וצוותיהם, הדבר הזה נראה כל כך אופטימאלי ברגע שמיושם בחברות חזקות ובעלות מעמד סוציואוקונומי גבוה, חברות הנתמכות על ידי טייקונים התורמים ונותנים הכול למען בני עמם, לעומת זאת הביזור בחברות חלושות יכול להיות הרסני , רק אנשים חזקים יכולים לקנות לילדיהם חינוך טוב וכל הנתח החלש יכול לפול בין הכיסאות ואף אחד לא יבטיח את איכות החינוך שתלמידים יקבלו, כמו כן נוצרים מכשולים רבים בדרך כמו חוסר תקציבים, חלוקת תקציבים לא הוגנת וכל זה יכול להשפיע לרעה על מערכת החינוך.
לדעתי, אין קוטב אחד מושלם ושיכול להיות האפקטיבי ביותר, יבטיח שוויון והעלאת הישגים, כי לכל צד יש את החולשות שלו , לכן אני חושבת שצריך לקחת את המיטב מכל שיטה ולצור שיטה מחודשת שהיא תוצרת של המרכיבים הטובים של כל אחד משני הקטבים.
מקור המאמר: וולנסקי, ע' (1999): הדיאלקטיקה בין ביזור למרכוז. בתוך א' פלד (עורך), יובל למערכת החינוך (עמ' 283-299), ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט. (תדפיס)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה