הבעת דעה על המאמר "הדיאלקטיקה שבין ביזור למרכוז במערכת החינוך בישראל" עמי וולנסקי

המאמר עוסק בסוגיה המאפיינת כל תחומי התעשייה במאה האחרונה והיא מרכוז לעומת ביזור. במערכת החינוך בעשורים האחרונים עסוקים בעניין , אולם  דיאלקטיקה זו קיימת מזמן אך לאחרונה יש עלייה בקצה ובעוצמת המתח.

 שלושת האלמנטים שנחשבים לנדבכים בסיסיים במערכת החינוך והם בתי ספר, רשויות מקומיות ומשרד החינוך, נאבקים כל אחד בדרכו לרכוש יותר כוח ,שליטה , סמכויות והשפעה ישירה על החינוך שמועבר לתלמידינו.

המאמר מיין את האלמנטים המופיעים לעיל לשני מחנים,  הראשון : המחנה הצנטריפטלי בהנהגת  משרד החינוך אשר קורא לשימור המרכוז שהולם את האינטרסים המדיניים והפוליטיים שלו ושומר על  הכוח שבידו . לעומתם המחנה הצנטריפוגלי שקורא לביזור וחלוקת סמכויות ( בתי ספר ורשות מקומית)

מהקונפליקט הנוצר בין תומכי הביזור ותומכי המרכוז צף על פני השטח כל עניין השוויון במתן שירותי החינוך והעלאת הישגים, שני משתנים אלה צריכים לעמוד על הכוונת ולעצב את המחשבה שלנו לפני נקיטת עמדה התומכת בשיטה זו או אחרת.

אני כמורה שנמצאת במערכת החינוך כמה שנים רואה שלכל אחד מהקטבים יש את היתרונות והחסרונות,  מחד גיסא,  כשנוקטים בשיטת המרכזיות אנו מאצילים את הסמכות למשרד החינוך שנחשב לישות העל שדואגת ליישם ולאכוף את החוקים המגנים על כל התלמידים מכל האוכלוסיות והעדות והוא מבטיח את הזכות לחוק חינוך חובה, נותן תקציבים ומפתח מנגנון פיקוח הכפוף לו ולערכיו, לעומת זאת המרכזיות מחלישה את בתי הספר  ומפתחת תלות במשרד אשר לעיתים תלות זו סוגרת אופקים וגורמת לרשות המקומית להתנער מהאחריות המקומית המוטלת עליה.

 מאידך גיסא, הביזור הולם את ערכי הדמוקרטיה שדוגלת בהם החברה המודרנית, גורם לחלוקת כוח ואחריות, הסמכות מואצלת לרשויות ולבתי הספר וצוותיהם, הדבר הזה נראה כל כך אופטימאלי ברגע שמיושם בחברות חזקות ובעלות מעמד סוציואוקונומי גבוה, חברות הנתמכות על ידי טייקונים התורמים ונותנים הכול למען בני עמם, לעומת זאת הביזור בחברות חלושות יכול להיות הרסני , רק אנשים חזקים יכולים לקנות לילדיהם חינוך טוב וכל הנתח החלש יכול לפול בין הכיסאות ואף אחד לא יבטיח את איכות החינוך שתלמידים יקבלו, כמו כן נוצרים מכשולים רבים בדרך כמו חוסר תקציבים,  חלוקת תקציבים לא הוגנת וכל זה יכול להשפיע לרעה על מערכת החינוך.

לדעתי, אין קוטב אחד מושלם ושיכול להיות האפקטיבי ביותר, יבטיח שוויון והעלאת הישגים, כי לכל צד יש את החולשות שלו  , לכן אני חושבת שצריך לקחת את המיטב מכל שיטה ולצור שיטה מחודשת שהיא תוצרת של המרכיבים הטובים של כל אחד משני הקטבים.

מקור המאמר:  וולנסקי, ע' (1999): הדיאלקטיקה בין ביזור למרכוז. בתוך א' פלד (עורך), יובל למערכת החינוך (עמ' 283-299), ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט. (תדפיס)

מהי דרך הפעולה המיטבית לשינויים עמוקים בבית הספר?

במסגרת הקורס "סוגיות במדיניות החינוך" התייחסנו למאמרו של תומס ג' סרג'ובני :"ארגון שוק וקהילה- אסטרטגיות שינוי: מהי דרך הפעולה המיטבית לשינויים עמוקים בבית הספר?"

         המאמר דן בסוגיית חילול שינוי במערכת החינוך, ובוחן השינוי בתוך הארגונים ואם ביה"ס יכול להיות ארגון. המאמר מעלה נקודה ששינוי עמוק כרוך ביחסים יסודיים, הבנת החומר הנלמד, הפדגוגיה ודרך ההוראה, כישורי המורים, מעשה ההוראה והישגי התלמידים.

אני מאמינה שאכן שינוי מעמיק צריך להתמקד בחילול שינוי בקרב המורים ודרכי ההוראה למידה שלהם, כישוריהם והבנת החומר הנלמד ויכולות התיווך של המורים בין החומר הנלמד לבין התלמידים.

סוכני שינוי רואים בביה"ס ארגונים פורמאליים שיש להם מאפיינים ותכונות של ארגונים ויש כאלה שמבדילים ביניהם ורואים בהם כשווקים או קהילות.

מחבר המאמר דן בתיאוריות הגורמות לשינוי בקרב מורים וציין שישה כוחות הפועלים בתהליך השינוי והם:

הכוח הבירוקראטי, הכוח האישי, כוח השוק, כוח מקצועי, כוח תרבותי, כוח דמוקרטי. שלושת הכוחות הראשונים לא משפיעות על השינוי ללא התיווך באמצע. וככל שכוחות השינוי משפיעות על גורמי התיווך יגדל הסיכוי לשינוי גדול יותר ואמיתי יותר. והתיווך הוא הזיקה בין המורים לנורמות משותפות התומכות בשינויים.

אני בעד הגישה הזאת, ומאמינה שאכן גורמי התיווך חשובים בתהליך חילול השינוי בכל מערכת כלשהי ובין היתר מערכת החינוך והמערכת הבית ספרית.

שינוי צריך לעבור דרך האדם ופעילותיו החייבות להיעשות מתוך חובה לטובת הכלל. המאמר מעלה שתי השקפות עולם על טבע האדם האחת לסמוך על המורים ולתת להם החירות ומתוך המקצוע שלהם מקבלים על עצמם אחריות על הלמידה.

ההשקפה הראשונה דוגלת בזה שהמורים יתנהגו באנוכיות אם תיתן להם ההזדמנות ושיעשו דברים רק דרך תמריצים.

אני רואה שמורים לא יגיעו לרמת שינוי במערכת רק מתוך אמונות אישיות ואידיאליות שזה הדבר הנכון, ולכן לדעתי דבר זה לא יצלח. לעומת ההשקפה השנייה שמצדדת בתמריצים למורים במערכת על מנת לגרום לשינוי יותר מקובל עליי שזה הדבר הנכון שיביא לשינוי למרות שלדעתי שינוי זה מותנה כל הזמן בתמריצים ויכול להיות שבזמן הפסקת התמריצים יופסק תהליך השינוי.בנוסף שלושת הכוחות הבירוקראטי, האישי והשוק מצדדים בגישה הראשונה לעומת הכוחות המקצועי, התרבותי והדמוקרטי מצדדים בגישה השנייה של הצורך בתגמולים, ואפילו יכולה לגרום לשינוי ממניעים פנימיים.

התגמול יכול בהעלאת שכר והטבות או יכול להיות הימנעות מעונש. גם למנהלים יכול להיות חלק בתהליך חילול השינוי המערכתי בזה שהם יקבלו על עצמם לתגמל את המורים החותרים לשינוי.

  

שוב ושוב חוזרת הרפורמה

          בתור מורה שעובדת במסגרת רפורמה רציתי להתיחס למאמרו של לארי קיובן – "שוב ושוב חוזרת הרפורמה".

       אנחנו חיים בתקופות ממש מבלבלות ומוזרות. כולם מנסים לחולל שינויים, בתחום הלימודי, הנפשי, הפיזי, התרבותי. אני כמורה ממש מתלהבת משינויים אלה בתחום עבודתי כמורה בבית הספר, וחושבת לעצמי שאולי זה השינוי שכבר חיכינו לו. כל כמה שנים אנו כמורים, תלמידים, הנהלה,  מקבלים סוג של רפורמה חדשנית, בסגנון שלה, בתכניות שלה, בשעות הנוספות שיעזרו למורים ולתלמידים. למרות כל הרפורמות וכל השינויים אני שואלת את עצמי האם באמת רפורמות אלה תמכו ועזרו במערכת החינוך? האם הרפורמות האלה מתאימות לכל המגזרים או האם הם באמת מיושמים בכל המגזרים. במאמר זה היה דיון בשאלה שלפי דעתי ממש מאירה לכולנו כמה הארות: " מדוע הרפורמות חוזרות  על עצמן שוב ושוב ?"  מביא בעצם הסברים שונים  בשלשה תחומים :הסבר רציונאלי, הסבר בתחום הפוליטי , והסבר בתחום הארגוני.

המאמר ממש נגע לי במקומות שכואבים לי ממערכת החינוך ואני רוצה דווקא לדייק במערכת החינוך במגזר הערבי ונקודה חשובה   במאמר  הייתה:" שמעט מאוד רפורמות שנועדו לשנות משהו בכיתה אכן חצו  את סף הכיתה ונשארו בתוכה. לקובעי מדיניות, למורים, לפקידים מקצועיים ולחוקרים חשוב להבין מדוע רפורמות חוזרות אבל מצליחות לעתים נדירות בלבד לשנות מן היסוד את שגרות החינוך הבית-ספרי." את רוב הכיתות אצלנו לא מוכנות לשום רפורמה, מספר התלמידים בכיתה אדירי ( יותר משלושים וחמשה תלמידים בתוך הכיתה), איך אפשר ליישם רפורמות במצב כזה. למה כל הזמן הרפורמות חוזרות ולא נשענות על הכישלונות של הרפורמות שעברו? במגזר שלנו עדיין יש בעיה רצינית במבנים הפיזיים של בתי הספר. אין חדרים מספיק בשביל  השעות הפרטניות, עדיין חלק גדול מבתי הספר מלמדים בספרים מיושנים, חלק גדול מהמורים שחוקים עם וותק יותר משלושים שנה במערכת. האם קובעי המדיניות של הרפורמות באמת בדקו את החסרונות האלה לפני הטמעת איזושהי  רפורמה??

המאמר דיבר על דפוסים דומים של הרפורמות שהתרחשו בעבר שגם הם חזרו אל אותם טעויות של הרפורמות שלפניהם. אני רוצה לשים דגש על הרפורמה במדינה שלנו בשנים אלה שקראו לה " אופק חדש" שכבר הבטיחו לכל הגופים במערכת החינוך לשינוי אמיתי אכן במצב המורה, התלמיד, המנהל, וכל מערכת החינוך. אכן זה לא קרה באמת כי גם הרפורמה הזאת הלכה בעקבות הרפורמה שעברה שקראו לה " דוברת" שבעצמי חוויתי את הכישלונות של הרפורמה הזאת. קובעי המדיניות של הרפורמה שעברה לא בדקו אם באמת התכניות שלהם אכן מתאימות לכל הגופים במערכת החינוך, האם לתלמידים בכל המגזרים את המסוגלות, הזמן, מדד הטיפוח, המצב הסוציו אקונומי, שיכולים להתמודד עם הרפורמה שלהם. וגם ראינו שבין ההמלצות של דוח דוברת היה יום לימודים ארוך, הגדלת שעות הלימוד בכיתה, העלאת שכר המורים והקטנת מספר התלמידים בכיתות ל-35 תלמידים, למרות שהרפורמה המקיפה בחינוך אושרה על ידי הממשלה , היא לא תוקצבה ולכן גם לא הצליחה. ב-2006 עם כניסתה של יולי תמיר ממפלגת העבודה לתפקיד שרת החינוך יזמה את רפורמת "אופק חדש" . רפורמה מקיפה במערכת החינוך בתחום הפדגוגי, מעמד המורים, הוספת שעות, הוראה פרטנית, אופק פדגוגי חדש ששם את הדגש על חשיבה, יצירתיות, דרכי חשיבה מסדר גבוה, תוכנית תקשוב שכללה בניית כיתות חכמות מגן ועד התיכון.  לצערי זה לא קרה למרות כל ההבטחות  ברפורמה החדשה של אופק חדש שגם היא לא למדה מטעויות דוברת ועדיין לא שיפרה את מערכת החינוך.

שוב ושוב חוזרת הרפורמה גם בישראל כמו בארה"ב ועדיין מלמדים ברוב בתי הספר בשיטות הפרונטאליות, בספרים מיושנים, מספר התלמידים בכיתה עדיין ארבעים, במספר גדול של בית הספר  יש מחשב אחד על 4-5 תלמידים, רפורמות באות והולכות המשקפים את ההליכים פוליטיים, החברתיים ותרבותיים בחברה, אך אין מנגנון פיקוח יעיל שיבדוק מה קורה בשטח, האם הרפורמות מיושמות? האם הן משיגות את יעדן לאורך זמן? האם אפשר להתאים את הרפורמות למגוון התלמידים בבית הספר?

לפי דעתי אנו זקוקים לרפורמה אחת לאורך זמן עם יכולת גמישות שתתאים לאוכלוסיית התלמידים בבית הספר בכל המגזרים ובעיקר אצלנו במגזר הערבי שהוא גוסס מחוסר המשאבים. תוכנית לימודים בית ספרית ספירלית  מכיתות היסוד עד הכיתות הגבוהות הכוללות את נושאי הליבה והעשרה בתחומי תחומי תרבות, אומנות, בריאות, ספורט וחברה. תוכנית לימודים הכוללת פיתוח חשיבה יצירתית, קידום הישגיים וטיפוח ערכים חברתיים וסובלנות לאחר. אנו זקוקים להעצמת המורים ולעידודם להתקדם כדי לתרום למערכת, שיעבדו בצוות, מתעדכנים בחידושים ומוכנים לגלות גמישות ויצירתיות. מורים המוכנים להקנות לתלמידים את המיומנויות וערכים שהם זקוקים להם כבוגרים הגדלים לאמצע המאה ה- 21.